ההתערבות האמריקנית החריגה בסוגיות פנים-ישראליות: עמדה בעייתית, אך מחייבת התנהלות שקולה

ממשל ביידן – בדברי הנשיא עצמו בריאיון ל-CNN (9 ביולי) ובהודעות הבית הלבן – חורג באחרונה מן הנורמה הבינלאומית המקובלת של אי-התערבות בענייני הפנים של מדינת ישראל. הוא מותח ביקורת על הרכב הממשלה, לצד אמירה על כך שנתניהו מנסה להתמודד עם השלכותיה של המגמה “הקיצונית” בשורותיה, מתייצב לצד זכות המחאה, וקורא להסכמות רחבות כתנאי לשינויים במערכת המשפט. עמדות אלה משקפות גם גילויי דאגה גוברים בקרב יהדות ארה”ב, שהנשיא קשוב להלכי רוחה. התערבות זו מעוררות מורת רוח לגיטימית בישראל, אך בנסיבות הנוכחיות, בצל אתגר איראני מחריף – שארה”ב ושותפותיה במערב בוחנות מחדש את דרכי ההתמודדות מולו – על הממשלה לשים רסן לתגובות, לפעול בזהירות ובשיקול דעת, ולהתמקד באינטרסים ובערכים המשותפים ובסוגיות האסטרטגיות שעל הפרק. במישור המעשי, יש לחתור להבנות עם ארה”ב בסוגיה הפלסטינית, אם כי במסגרת תפיסת היסוד של ניהול הסכסוך ולא של חתירה להסדר קבע; להביא בחשבון גם את עמדות ארה”ב כשיקול משמעותי בעת התוויית המהלכים הבאים בחזית הפנימית, ולנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח כעת, בין היתר בשל השעייתו של רוב מאלי כמוביל המו”מ, לתיאום עמדות הדוק ככל האפשר בשאלת הגרעין האיראני.

ממשל ביידן “מסיר את הכפפות” בנושאים פנים-ישראליים

בריאיון לפריד זכריה ב-CNN (9 ביולי 2023) התייחס הנשיא ג’ו ביידן – בלא גינונים דיפלומטיים יתרים – לעמדתה של ארה”ב בסוגיות הנוגעות למערכת הפוליטית ולסדרי השלטון בישראל. הוא הגדיר את הממשלה הנוכחית כקיצונית ביותר, תוך אזכור לכך שהוא מעורה בנעשה בישראל מאז ימי גולדה מאיר (כאשר ביקר בארץ כסנאטור צעיר…). בה בעת, תיאר בנימה מעט חיובית יותר את נתניהו כמי שמנסה להתמודד עם מגמות מסוימות בממשלתו. באשר לשאלת הזמנתו של ראש הממשלה לוושינגטון ציין ביידן את ביקורו הצפוי של הנשיא יצחק הרצוג כהמחשה, במשתמע, לכך שארה”ב עדיין מחויבת לישראל, גם אם היא מסויגת מהרכב ממשלתה הנוכחית.

בתוך כך, בהודעה של המטה לביטחון לאומי בבית הלבן לרגל “יום השיבוש” (11 ביולי) והמחאה בישראל, התייצבה ארה”ב במפורש לצד זכות המחאה והקריאה לאפשר את קיומה ולהימנע מהפעלת יד קשה. שוב הוזכר באותו הקשר גם הצורך, שאליו התייחס הממשל פעמים מספר במפורש בחודשים האחרונים, לקדם שינויים במערכת המשפט רק על בסיס הסכמות רחבות בציבוריות הישראלית, עמדה שגם היא משקפת גיבוי למאמצי הגישור של הנשיא הרצוג, וביקורת על המשך מהלכי החקיקה. לא במפתיע הופיעו באחרונה דגלי ארה”ב בהפגנות.

כל זאת, בנלווה לגילויים של מורת רוח אמריקנית עמוקה נוכח עמדותיהם של גורמי ממשלה בסוגיה הפלסטינית, הן ברמה העקרונית (שלילת האפשרות של פתרון שתי המדינות) והן באשר למתרחש בשטח: המשך הבנייה בהתיישבות, ומה שנתפס כהעדר טיפול הולם באירועי האלימות נגד פלסטינים. ההתקפה על הכפר תורמוס עיא, שרוב תושביו מחזיקים גם באזרחות אמריקנית, הותירה משקעים קשים באופן מיוחד בקרב דרגי העבודה העוסקים במכלול הישראלי-פלסטיני. בה בעת העניק הממשל גיבוי לפעולת צה”ל בג’נין ולמניעיה.

מה מוביל את הממשל להחריף את מסריו?

כאמור, סוגיית היסוד המנחה את ממשל ביידן – אף שהוא מנסה לשמר עמדת יסוד מסורתית של תמיכה בישראל, מול לחצים מן הקצוות הרדיקליים במפלגה הדמוקרטית – היא השאיפה המסורתית והמקובעת כי יש להותיר פתוחה את האפשרות של פתרון שתי המדינות. בריאיון ל-CNN שב ביידן ושיקף את העמדה העקרונית שאותה נקט גם ממשל אובמה בנושא זה, ולפיה פתרון זה חיוני לעתידה ואף לביטחונה של מדינת ישראל. מהלכיה האחרונים של הממשלה, בדגש על הרחבת הבנייה בהתיישבות, נתפסים כמאיימים על אפשרות זו, וכמפרים את ההתחייבויות שישראל קיבלה על עצמה במסגרת תהליך עקבה.

בראייתו של הממשל – ושל אחרים בוושינגטון, כולל ידידי ישראל מסורתיים בקונגרס – יש זיקה ישירה בין מכלול זה לבין סוגיות הפנים המובהקות הנובעות מן המאבק סביב הרפורמה המשפטית. כפי שהדברים באו לידי ביטוי כבר בעת “משבר גלנט”, האמריקנים מזהים קו שבר פנימי החוצה את הממשלה הנוכחית, ומשקף גם מתח בין חלקים מסוימים של הדרג הפוליטי הנבחר לבין הדרג המקצועי הבכיר. בראייתם, יש מידה רבה של הלימה בין העמדות שנוקטים שני צידי המחלוקת – מחד גיסא, בסוגיות הנוגעות לפלסטינים (היחס לתהליך עקבה; התמיכה הכלכלית ברש”פ; התגובה לאירועי האלימות מצד יהודים ביהודה ושומרון, כביטוי מובהק של מתח זה), ומאידך גיסא באשר לקידום מהלכי החקיקה, בין היתר בשל רגישותה של מערכת הביטחון, ושל הגורמים הבכירים בדרג הפוליטי המזוהים איתה ועם דאגותיה, להשלכותיהם של המתחים הגוברים מבית ולדרך שבה השסע הפנימי משפיע על דימויה ההרתעתי של ישראל.

מכך נובעת הנכונות להשמיע דברים מפורשים ואף בוטים, וברוח זו יש לפרש גם את דבריו של הנשיא כי הוא מצפה מנתניהו להתמודד עם המגמות הבעייתיות בממשלתו – בבחינת נקיטת צד בוויכוח הפנימי בשורות הממשלה, כפי שהוא מצטייר בוושינגטון (ולאו דווקא התייצבות לצד מנהיגי האופוזיציה, כפי שטענו גורמים בממשלת ישראל). יש יסוד להניח כי גם עתה – כפי שאירע, בין היתר, בימי האינתיפאדה בסוף שנות השמונים – עמדת הממשל מושפעת גם ממסרים המגיעים מגורמים מובילים ביהדות ארה”ב, שהנשיא ביידן קשוב לדאגותיהם. מנקודת ראותם, ישראל נמצאת בסכנה (בלשונו של השגריר בירושלים, טום ניידס, המסיים את כהונתו) של “ירידה מן הפסים”.

מאמרו של בעל הטור רב ההשפעה תום פרידמן ב”ניו יורק טיימס” מצביע על אפשרויות חמורות יותר, תחת הכותרת (המוכרת מאז ימי המחלוקת ב-1975 בין ממשל פורד לממשלת רבין הראשונה) של “הערכה מחדש”: כנראה לא בתחום הביטחוני והמודיעיני, אבל בהיבטים אחרים שבהם ארה”ב מגינה כיום על ישראל, כמו בפורומים בינלאומיים. עם זאת, יש לנהוג זהירות בהערכותיו, המבוססות לא אחת על השקפתו האישית יותר מאשר על מידע קונקרטי.

כיצד להגיב מול ההתערבות האמריקנית?

מטבע הדברים, המסרים האמריקניים מעוררים התנגדות בישראל, וביתר שאת בקרב אלו שסומנו כיעד עיקרי לביקורתו החריפה של הממשל. מורת הרוח נוכח התערבות בוטה בענייני הפנים של מדינה ריבונית היא לגיטימית כשלעצמה, ומעוגנת בנורמות של הסדר המדיני העולמי מאז שלום ווסטפאליה ב-1648, ואף באמנת האו”ם. אלא שישראל צריכה לנהוג זהירות יתרה, דווקא בשל הגיבוי שעדיין יש לה בקרב ידידיה ותומכיה בציבור ובקונגרס. לא זה הזמן להתנגחות עם הממשל ולהערות נזעמות ואף מתנשאות כלפי בכיריו, מן הסוג שנשמע מעת לעת מפי בכירים בממשלה. על סדר היום מול וושינגטון ניצבות סוגיות אסטרטגיות, ובראשן דרך ההתמודדות עם איראן, כאשר נראה שהולכים ופוחתים סיכויי ההסדר בינה לבין המערב. חשוב להתמקד בשאלות אלה ולא להיקלע להתנצחות, קל וחומר כאשר מסע הבחירות בארה”ב כבר החל, למעשה, ועל ישראל להימנע מזיהוי מפלגתי מובהק.

כפי שמשתמע הן ממהלכי הסנקציות שנקטה בריטניה לאחרונה והן מאירועי החיכוך במפרץ הפרסי ובמבואותיו בין הצי החמישי האמריקני לבין משמרות המהפכה האיראניים, המתח בין וושינגטון וטהראן שב ועולה. השעייתו של רוב מאלי מתפקידו כראש צוות המו”מ – בין אם הייתה הסיבה או התוצאה של הקשיים ששבו והתעוררו בדרך להסכמה על “פחות תמורת פחות” בסוגיית הגרעין – יוצרת בפועל חלון הזדמנויות לישראל דווקא להדק את הדיאלוג וההבנות עם ארה”ב. אסור שהזדמנות זו תאבד בשל קטטה קולנית שאין תועלת בצידה. כפי שהבהיר ראש הממשלה בנאומו ב-3 ביולי, ארה”ב היא עבור ישראל, גם כיום, בעלת ברית “שאי אפשר בלעדיה ואין לה תחליף” – Indispensable and irreplaceable.

מה ניתן לעשות?

1. בכל הקשור לשיתופי הפעולה הצבאיים והמודיעיניים, האינטרס המשותף (עדיין!) מחייב את העמקתם והרחבת יעדיהם, תוך התמקדות באתגר האיראני וגרורותיו. לאפיקי ההידברות הסדירים והתקינים בין מערכות הביטחון וקהילות המודיעין יש, וימשיך להיות, משקל מכריע בייצוב מערכת היחסים.
2. במישור המדיני חשובה השיבה למתווה עקבה, תוך התמקדות בפרמטרים של “ניהול הסכסוך” וההבהרה הנדרשת לממשל כי “יישובהסכסוך” בהסדר קבע אינו עומד על הפרק מול ההנהגה הנוכחית. בפועל, ביידן אישית מודע לכך היטב; הוא דיבר בריאיון על “אובדן האמינות של הרשות הפלסטינית”, וציין כי מצוקותיה נגרמות לא רק בשל מעשיה של ישראל אלא גם ובעיקר בשל חולשותיה, קרי ניהול לקוי ושחיתות. ישראל צריכה אפוא לפעול יחד עם ארה”ב כדי לקדם סיוע, אך בה בעת להציב דרישות משותפות לרש”פ. אלו תסייענה הן בניהול הסכסוך ו”צמצומו” והן בשיפור המשילות והיכולת לתת מענה לצורכי היום יום.
3. בסוגיה הטעונה (גם בעיני רבים ביהדות ארה”ב) של האירועים האלימים נגד פלסטינים באיו”ש, וספציפית, כאמור, בתורמוס עיא, אין להקל ראש בחומרת הנושא בראייה האמריקנית, ובציפיות בוושינגטון לאיתור וענישה של מי שנטלו בהם חלק.
4. במכלול המורכב של השיקולים המשפטיים, המדיניים, הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הקובעים את האיזון הנדרש במאבק הפנימי – אי שם בין האצת החקיקה לבין בלימתה המוחלטת – יש לתת מקום, למרות מורת הרוח, למשמעויותיה של עמדת ארה”ב ולציפייתה כי המשך ההתקדמות ייעשה בהסכמה.
5. בתוך כך, בנסיבות שנוצרו חשוב מאי פעם להעמיק את הקשר השוטף, בדרג המדיני העליון, עם גורמי המפתח ביהדות ארה”ב, על פני מגוון רחב ככל האפשר (מטבע הדברים, יש כיום בשורותיה מי שיעדיפו להימנע מדיאלוג מסוג זה) ותוך הימנעות מאפקט “תיבת התהודה” של האזנה לאלה שהשקפותיהם קרובות ממילא לאלו של הממשלה הנוכחית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / APAimages / AdamxSchultz